פסק-דין בתיק ע"פ 616/05

השופט א. שיף:

בפנינו ערעור מטעם המדינה על הכרעת הדין שניתנה בבית המשפט השלום בחיפה ב-ת.פ 1036/01 (כב' סגן הנשיא, הש' ר. חרסונסקי), אשר זיכה את המשיב מהעבירות לפי חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א - 1981 (להלן: "חוק הגנת הפרטיות") שיוחסו לו.

1. תמצית העובדות הרלוונטיות

א. נגד המשיב ואדם נוסף, הוגש כתב אישום מתוקן, בו נטען, כי במסגרת התמחותו של המשיב כחוקר פרטי, פנה בשנת 1998 לנאשם הנוסף, שהיה רכז החקירות של סניפי המוסד לביטוח לאומי בנהריה, עכו וכרמיאל (להלן: "הרכז") וביקש ממנו למסור לו מידע שוטף המהמאגר הממוחשב של המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל"), שכלל פרטים אישיים כגון: מספרי תעודת זהות, כתובות, בעלות על רכבים, יציאות לחו"ל, מקומות עבודה, סטטוס (שכיר/עצמאי) וכיו"ב (להלן: "המידע").

הרכז נאות לבקשת המשיב והעביר לו את המידע המבוקש, בנוגע לעשרות אנשים. לנוכח האמור לעיל, הואשם המשיב בעבירה של פגיעה בפרטיות, לפי סעיף 5 + 2(7) ו-2(9) לחוק הגנת הפרטיות.

יצוין, כי הרכז הודה במיוחס לו והורשע.

ב. המשיב הודה במרבית עובדות כתב האישום, אך טען כי לא ביצע כל עבירה, שכן השיג והשתמש במידע עבור לקוחותיו ועל-פי חוק. ביהמ"ש קמא ציין, כי מחומר הראיות עולה, שהמשיב והרכז החליפו ביניהם מידע, וכי אף המל"ל עצמו נהנה מן המידע שמסר לו המשיב.

ג. ביהמ"ש קמא זיכה את המשיב מן המיוחס לו, בהתבסס בעיקר על שני אלה:

1) ביהמ"ש דן בעבירה לפי סעיף 2(7) לחוק הגנת הפרטיות, הקובעת כי פגיעה בפרטיות הנה " הפרה של חובת סודיות שנקבעה בדין לגבי עניניו הפרטיים של אדם" (ההדגשה אינה במקור). בהקשר זה נקבע, בהסתמך על פסיקה, כי משמעות הסעיף היא שחובת הסודיות צריכה להיקבע בדין חיצוני לחוק הגנת הפרטיות וכי לא הוכח קיומו של דין שכזה. בנוסף נקבע, כי השימוש במידע שמסר הרכז למשיב, נעשה אך לצורך חוקי, במסגרת מערכת היחסים שבין המשיב ללקוחו, שביקש הפרטים.

2) ביהמ"ש קמא דן אף בהגנות הקבועות בסעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות. בהקשר זה קבע, כי על המשיב חלה חובה חוקית לחקור, וזאת בהתאם להסכם שנערך בינו לבין לקוחותיו, לטובתם חקר וקיבל מידע. בנוסף נקבע, כי המשיב עשה את שעשה בתום לב, לטובת לקוחותיו ובלא שפגע באחרים.

2. תמצית הטענות בערעור

יצוין, כי ערעורה של המדינה מפורט באריכות ולפיכך יפורטו אך הטענות הרלוונטיות להכרעה בערעור זה.

א. ראשית נטען, כי שגה ביהמ"ש קמא משקבע כי לא חלים במקרה זה דיני השותפות ודיני השידול, שכן לא הוזכרו בכתב האישום. כתב האישום מציין בעובדותיו את הנסיבה לפיה המשיב שידל את הרכז למסור לו את המידע (סעיף 8 לכתב האישום) ועל כן יש לקבוע כי דיני השותפות חלים במקרה זה.

ב. עוד נטען, כי שגה ביהמ"ש קמא עת קבע כי המשיב לא ידע כי בקבלת המידע הוא עובר עבירה. מעדותו של הרכז עולה, כי המשיב ידע שמסירת המידע על ידו הנה אסורה וכי בכך מסתכן הרכז. בהקשר זה נטען עוד, כי ביהמ"ש לא דן ברכיב תום הלב הקבוע בסעיף 18(2) לחוק הגנת הפרטיות, ובהקשר זה מפנה המערערת לע"פ 5026/97,2963/98 ג'ק גלעם נ' מדינת ישראל, תק-על 99(2), 1149. לטענתה, המשיב ידע כי הוא מקבל מידע חסוי, הנוגע לצנעת הפרט ולא ניתן לומר כי עשה זאת בתום לב.

ג. באשר לקביעת ביהמ"ש קמא, לפיה הפרה של חובת הסודיות לפי סעיף 2(7) לחוק הגנת הפרטיות, מכוונת כלפי חובה הקבועה בחוק חיצוני לחוק הגנת הפרטיות, נטען, כי גם אם קביעה זו נכונה, הרי שחוק חופש המידע, התשנ"ח- 1998, הינו חוק אחר הקובע מתי רשות ציבורית רשאית למסור מידע ומתי אינה רשאית לעשות כן. לפיכך, יש לפרש את ההפרה של חובת הסודיות כהפרה של סעיף 9(א)(3) או 9(א)(4) לחוק חופש המידע.

ד. כן נטען, כי שגה ביהמ"ש קמא משלא התייחס לסעיף 2(9) לחוק הגנת הפרטיות, שיוחס למשיב בכתב האישום ולפיו פגיעה בפרטיות היא גם " שימוש בידיעה על עניניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה נמסרה". הציבור המציית לחוק ומוסר מידע למוסדותיו, מצפה כי מידע אישי זה לא יודלף לאחרים.

3. דיון

אין מחלוקת עובדתית בנוגע לכך שהמשיב והרכז החליפו ביניהם מידע, כך שהמשיב סיפק לרכז מידע שלמל"ל יש אינטרס בהשגתו (למשל, פרטים אודות החזקת רכב השוללת זכאות לקבלת הבטחת הכנסה) ואילו הרכז מסר למשיב, לבקשתו, מידע שכלל מספרי תעודות זהות, מקום מגורים, בעלות על כלי רכב ופרטי כלי הרכב, עיקולים של כלי רכב, יציאות לחו"ל וכניסות לארץ, סטטוס עבודה- עצמאי או שכיר, מקום עבודה וותק בעבודה (עמ' 5-7 לפרוטוקול מיום 1/10/03).

לפיכך, הנושא הראשון המצריך בחינה הוא, האם במסירת הפרטים הנ"ל ובשימוש בהם, יש משום פגיעה בפרטיות, כהגדרתה בחוק הגנת הפרטיות. עניין זה ייבחן בהתאם לשני סעיפי המשנה של סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות, בהם הואשם המשיב: